fbpx

ברוך הבא

לישיבת בין הזמנים המקוונת

דיונים

א. יש לרשום באיזה שיעור אתה דן.

ב. לקצר ככל האפשר.

ג. רק דיון בתוכן הסוגיה עצמה.

ד. סיכמת את השיעור? העלה לכאן קישור לקובץ או שלח למייל: moked@itimlatora.co.il

ה. התגובות יאושרו לפני פרסומן.

7 תגובות
  1. אריאל בוים
    אריאל בוים אומר:

    בנוגע לשיעור של הרב יעקב שפירא.
    קודם כל, תודה רבה על השיעור העיוני והמעניין.
    רציתי לשאול: לפי מה שהבנתי, הריטב”א הסביר שהחידוש של הגמרא הוא, שהיות ואדם יכול לצאת ידי חובת “והגית…” ע”י ק”ש שחרית וערבית מתי שאין לו אפשרות אחרת, למשל מתי שהוא עסוק לפרנסתו, אז הוא יכול להישבע ולהוסיף בלימוד מעבר לזמן הזה.
    אמנם, נשאלת השאלה: אם עכשיו האדם ישבע ללמוד יותר, והוא ילמד יותר- יוצא שבפועל הוא יכל ללמוד יותר, אם כן, יוצא שגם הזמן שהוא הוסיף עכשיו בלימוד- כלול בתוך החיוב של “והגית…”, שהרי בפועל הוא יכל ללמוד יותר.
    אז איך אפשר להישבע ללמוד יותר תורה? הרי כל תורה שהוא יכול ללמוד כלולה בחיוב הבסיסי!

    הגב
    • ידידיה קרויטורו
      ידידיה קרויטורו אומר:

      שלום וברכה,

      חובת והגית של פרק ביום ופרק בלילה (פרק-משהו)
      היא החובה המינימלית שנדרשת מהאדם, מי שלא יעמוד בה שלא באונס הוא מבטל עשה מהתורה.

      מעבר ללימוד הבסיסי כל המרבה הרי זה משובח.
      אם אדם עסוק ‘ינהיג בהן מנהג דרך ארץ’, יש לו פטור מלהוסיף כל זמן שהוא עסוק בדברים נצרכים.

      הגמרא בנדרים ח. אומרת לגבי שבועה לקיים מצווה “דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה, ואמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה! מאי קא משמע לן? דאפילו זרוזי בעלמא. (מותר) היינו דרב גידל קמייתא, הא קא משמע לן- כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית -משום הכי חייל שבועה עליה”.

      כלומר בגלל ששיכל להיפטר במצווה בדבר המועט אז כל מה שמוסיף זה באופן אישי אך לא מצד החיוב המינימלי של ‘והגית’.

      לכן, ביחס לשאלתך, הלימוד הנוסף לא נכלל בגדר המינימלי של והגית ולכן אפשר להישבע עליו כדי לזרז עצמו ללמוד יותר.

      יותר מזה, אם לצורך העניין אדם עובד אז כאמור יש לו פטור מלהוסיף, אבל האדם לצורך העניין יכול להתאמץ להזדרז יותר בעבודתו ובכך ישאר לו יותר זמן ללימוד.
      לכן אדם יכול להישבע לחייב את עצמו גם במקום שיכל להיות לו פטור כי זה לא היה זמן פנוי.

      הגב
      • אריאל בוים
        אריאל בוים אומר:

        לעניות דעתי, הפטור של אדם עובד מלהוסיף בלימוד, זה דווקא כאשר אכן אין לו זמן ללמוד מעבר לזה.
        אולם, כאשר אדם עובד שלוש שעות ביום- וכי יש לו פטור מללמוד בזמן הפנוי שלו?

        אני שואל את שאלתי במיוחד לפי שיטת הריטב”א, וז”ל: “הא דאמרינן דאי בעי פטר נפשיה בק”ש שחרית וערבית ונפיק מחובת והגית בו יומם ולילה, היינו בדלא איפשר ליה טפי, שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו, הא לאו הכי לא מיפטר…”.
        כלומר, לפי הריטב”א, חיוב “והגית בו” לא מסתכם רק בק”ש, אלא צריך ללמוד כל היום מלבד הזמן שבו חייבים לעבוד ואי אפשר ללמוד בו.
        אם כן, לפי שיטתו, כאשר יש לאדם יכולת ללמוד עוד כמה דקות- הוא יהיה חייב בזה!
        ואם כן, אם אדם רוצה להישבע ללמוד יותר- זה לא יועיל, כי אם אכן יש לו אפשרות ללמוד יותר, אז זה כבר כלול בחיוב שלו.
        ממילא, לפי שיטתו, לא ברור לי: כיצד ישנה אפשרות להישבע ללמוד יותר מהחיוב הרגיל?
        *אולי אפשר לתרץ שהחיוב הבסיסי הוא לפי דרך החיים הרגילה של האנשים שעובדים, וכאשר אדם נשבע להוסיף בלימוד, הוא בעצם עושה את זה על חשבון החיים הפרטיים שלו(אולי הוא יעבוד פחות ממה שהוא רגיל, ואז זה יהיה על חשבון איכות החיים שלו).
        -אבל זה עדיין לא הכי ברור לי, כי מי אמר שאכן החיוב הוא רק לפי החיים הבסיסיים של האדם?
        אולי החיוב הוא לפי צורה של “פת במלח תאכל” וכד’, ומי שעובד ומרוויח מעבר לזה, אולי אכן הוא מבטל קצת את מצוות “והגית בו”…

        הגב
        • ידידיה קרויטורו
          ידידיה קרויטורו אומר:

          לגבי האפשרות שהצעת, מניסיון החיים אפשר באמת לראות שמי שמשתדל
          לשקוד וללמוד אז זה בא בשבילו ברמה כלשהי על פני מאווים אישיים, יהיו אשר יהיו,
          לכן יכול להיות באמת שכאשר ‘אין זמן פנוי’ אז אותו אדם שנשבע באמת נאלץ
          לוותר על הנאות אישיות כלשהן שהיו לו. ולכן כמו שאמרת הוא יוכל להישבע.

          בעניין הספק על מי מדובר שצריך לחיות ‘פת במלח’, אומר רש”י שם:
          פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל. לֹא עַל הֶעָשִׁיר הוּא אוֹמֵר שֶׁיַּעֲמֹד בְּחַיֵּי צַעַר כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר,
          -אֲפִלּוּ- אֵין לָאָדָם אֶלָּא פַּת בְּמֶלַח וְכוּ’ וְאֵין לוֹ כַּר וְכֶסֶת לִישֹׁן אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, אַל יִמָּנַע מִלַּעֲסֹק בָּהּ, דְּסוֹפוֹ לִלְמֹד אוֹתָהּ מֵעֹשֶׁר.

          כלומר אדם לא אמור לסגף עצמו, אבל המוכנות ללמוד תורה צריכה להיות גם כאשר לא הכל נוח לי וכמו שאני רוצה,
          אלא גם במקום שקשה לי ואני צריך להתאמץ- אני צריך להשתדל ללמוד תורה.

          נוסף על כך, אדם שלא שומר על בריאותו בסוף גם לא יוכל ללמוד תורה.
          כמו כן במקרים שצריך לצום כמו אם הפיל תפילין וכדו’ אני חושב שנוהגים לתת צדקה במקום
          כי הצום עלול להחליש אותו מלימודו.
          (להרחבה על האם מותר/צריך/אסור אדם לסגף עצמו, אתה מוזמן לראות במסילת ישרים פרק יג)

          ובכל מקרה, גם אם לא נלך לפי ההסבר שהצעת, הריטב”א בעצמו מסביר אח”כ
          אפשרות נוספת איך תוכל להחיל שבועה על השבועה ועליה כותב שזה נראה לו ההסבר הנכון:

          “הרי זה כמי שנשבע שיאכל פת היום ואחר כך נשבע שיאכל ככר זו היום,
          דחילא עליה שבועה שניה נמי דלאו עלה אשתבע בקדמייתא אלא על כל לחם שירצה – ואף זו כיוצא בה.”

          כלומר, זה שאדם מושבע ועמד מהר מסיני על החובה ללמוד זה בוודאי נכון, אבל מה האדם חייב ללמוד בפעל?
          כאן ביד האדם לבחור. וכיון שנודר ללמוד פרק מסוים או מסכת מסוימת- הרי יש כאן שבועה חדשה שעל גבי הקודמת,
          וכך באמת השבועה בכל מקרה שרירה וקיימת.

          לכן מצד האמת השבועה חלה, אבל אפשר באמת לדון אליבא דשיטה ראשונה בלבד האם אכן השבועה תחול.

          (בנוסף הייתי ממליץ (לא בשביל התשובה) גם ללמוד שו”ע ס’ רלח בעניין קביעת עיתים לתורה
          ולהערת המשנ”ב בסוף שיש בזה דין נדר, והביא לראיה את המקור של הגמרא בנדרים)

          הגב

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.