הרב ישראל פאס ז"ל – שילב בחייו תורה ועבודה

נתבקשתי לכתוב אודות אבי שנפטר לפני כשבועיים, מפאת התועלת שהציבור יכול למצוא בסיפורי חייו.

אבי הרב ישראל פאס ז"ל הריני כפרת משכבו, נולד בארה"ב, אותה הגדיר הרצי"ה 'ארץ שמעניין אותה אותה 3 דברים – ממון ממון ממון'. אך יחד עם זאת זכה אבי שלא רק שלא השתעבד לממונו, אלא זכה שהקודש יהיה הבסיס של חייו.

הכשרתו הלימודית

הוא למד אצל הגרי"ד סולובייציק ב"ישיבה יוניברסיטי", שם השלים לימודי תעודת רבנות במקביל להוצאת תואר שני כמהנדס כימאי. בהמשך חייו כיהן כרב קהילה בקהילות שונות, כשבאותה עת עסק לפרנסתו בעבודה תובענית בחברות פיתוח תרופות, ואף היה מנכ"ל של חברה עם 120 עובדים תחתיו.

'הבעיה שלך שאינך מלמד'

כשנה אחרי סיום לימודיו פנה אליו אדם שידע שאבי תלמיד-חכם, ושאל אותו שאלה פשוטה בהלכה. אבי התאכזב לגלות שאינו יודע את התשובה והביע בפני חברו את צערו על כך שרק עזב את ספסלי הישיבה וכבר הספיק לשכוח את תלמודו. חברו אמר לו משפט ששינה את חייו – 'הבעיה שלך היא שאינך מלמד, התורה שלך נשארת תלושה מהמציאות היא תיאורתית בלבד. תתחיל ללמד ולענות לשאלות מעשיות ותראה ברכה בלימודיך'.

אז גמלה בלב אבי ההחלטה להיות רב קהילה. ואכן, לאחר זמן מה מונה להיות רב קהילה בעיר טי-נק ניו ג'רזי למשך 12 שנה. גם בהמשך, כשעלו לארץ, שימש אבי כרב קהילה בפתח-תקווה במשך 13 שנה, ואחר-כך בשכונת רמות שבירושלים עוד 12 שנה. פעמים רבות אבי אמר לי שהוא ממשיך ללמד כי כך הוא יודע שימשיך ללמוד[1].

'גנבת עיתים לתורה'?

מרגלא בפומיה של אבי ההסבר לדברי חז"ל ששואלים את האדם אחר מותו – "קבעת עיתים לתורה"? אבי היה מסביר ש"קבעת" זה מלשון "גנבת" ("וקבע את קובעיהם נפש" משלי כ"ב, כ"ג) – האם ידעת לגנוב עיתים לתורה? לגנוב 5 דקות פה 5 דקות שם?
אמי ז"ל הייתה אומרת שאבי היה מומחה לדבר. תמיד היה עם ספר בכיס, בין אם זו גמרא או משנה, ולעיתים ספרים שונים באמונה. לא היה אפשר לתפוס אותו רגע ללא לימוד. כך, למרות סדר יומו העמוס הספיק ללמוד המון.
גם היה לומד עם חברותות בכל רגע שיכול, בין אם זה אחד מילדיו, או אחד מחבריו.
זכור לי ולאחי פעמים רבות שאבי היה "תופס" אותנו ללימוד בכל הזדמנות שהייתה לו…

לא הייתה חופשה משפחתית שלא הייתה מתחילה בלימוד בחברותא עם ילדיו, רק אחרי לימוד (לא ארוך במיוחד, בערך חצי שעה עד שעה) היינו יוצאים לבילוי.
גם השבתות היו מנוצלות ללימוד תורה ולשיעורים: לפני התפילה, אחרי התפילה בשעות הצהריים ושיעור בין מנחה לערבית (סעודה שלישית היה אוכל מוקדם יותר, אנחנו הילדים בכל מקרה היינו בסניף…).

'ובלכתך בדרך'

גם בדרכים היה מנצל את הזמן.
במשך שש שנים היה אבי נוסע בכל יום עם עוד 2 עובדים (אבי היה המנכ"ל והם היו סמנכלי"ם) מפתח-תקווה לירושלים. בדרך הלוך הם היו לומדים דף יומי, ובדרך חזור (עם פנס קטן בחורף כי כבר היה חשוך) הם היו לומדים שותי"ם. כך הם זכו ללמוד את כל הש"ס – על הדרך…

'בשבתך בעבודתך'

גם בשעת ההפסקה בעבודה כולם היו יורדים לחדר האוכל ואבי נשאר במשרדו ולמד בזמן האוכל. במשך הזמן החל ללמוד חברותא עם מישהו מעבודתו שהיה קונסרבטיבי אך התעניין ביהדות. הוא למד איתו חברותא כל יום בהפסקת צהריים במשך 5 שנים עד שנעשה אדם זה בעל תשובה גמור – יחד עם כל משפחתו!

ביתנו היה מלא בספרים, וב"ה רובם ככולם נראים משומשים היטב.
(אחי פעם אמר לי שבשיעור ו' הוא קנה "קצות החושן". חברו אמר לו – לשם מה אתה קונה את הספר והרי שנה הבאה אתה עוזב את הישיבה – אתה חושב שתפתח את הספר הזה מחוץ לכותלי הישיבה? אמר לו אחי – אם לא יהיה לי את הספר בטוח שלא אלמד ממנו, אם יהיה לי את הספר אולי אלמד. האם לא שווה בשביל הסיכוי הזה לקנות את הספר?)

חסד וסדרי עדיפויות

יחד עם זה אבי עסק גם בחסד.
את כל משכורתו מרבנותו לא היה מכניס לכיסו, אלא המשכורת נכנסה לקרן צדקה, וכסף זה היה מחלק לעניים. כך זכה ללמד תורה לשמה ללא תמורה כספית, וזכה שתורתו הייתה תורת חסד.
פעם אמר לי בדרך אגב שזכה לחלק מעל מיליון שקלים לעניים…
אנשים רבים חושבים שהיינו עשירים כשהם שומעים את הסיפור זה. אכן, ב"ה לא היה חסר בביתנו דבר, אך הורי ממש לא היו עשירים. מעולם לא היינו במלון, הייתה לנו מכונית אחת ואת המזגן בביתנו (בפתח תקוה) לא היה אפשר להדליק מתי שרוצים.
פשוט היו להם סדרי עדיפויות.

קביעות! (דף יומי)

הייתה תקופה שאבי העביר בבית כנסת את לימוד הדף היומי. לימוד זה שינה את סדר היום המשפחתי. כל ארוע בערב היה צריך להסתיים עד השיעור או להתחיל אחריו. בשבתות היו הלומדים מגיעים לביתנו אחרי סעודת ליל שבת (בחורף), ובסוכות היו מגיעים לשיעור בסוכה. אמי הייתה חולה באותו הזמן במחלה קשה שלא ידעה אם תחלים ממנה או ח"ו לא. היא ביקשה מאבי שלפחות יפסיק את הדף היומי כדי שיוכל להיות פנוי לטיפול בנו הילדים הקטנים… כל הבית היה סביב השיעור.

פעם אמי שאלה אותי – האם הרגשת שהייתה עליך השפעה לא טובה מזה שאביך היה כל כך עסוק בלימוד התורה ולא תמיד היה מספיק פנוי לעזרה בשיעורי בית וכו'? (עזרה בשיעורי בית הייתה מ10 בלילה…). אמרתי לאמי – למדתי מאבא מה הכי חשוב בחיים, וזה לימוד שרק כך יכלתי ללמוד. זה שווה גם ויתור על קצת עזרה בשיעורי בית[2].

חברה ותורה

היה לי חבר טוב שהיינו משחקים המון יחד, ואבי רצה שלחברות שלנו יהיה גם פן תורני. לכן הציע שהוא ילמד עם שנינו משניות מסכת שבת, וכשנסיים את המסכת הוא יקח אותנו ליום כיף בלונה פארק. ובאמת, למדנו את כל המסכת ואבי לקח אותנו ליום כיף.

בארה"ב בכל יום ראשון יש חופש. הקהילה הייתה הולכת למתחם של משחקי כדור שונים, אך אבי הקפיד שיום זה יתחיל עם לימוד, והיה חוג משניות בביתו של ילדי הקהילה. אחרי הלימוד היה לוקח בעצמו את הילדים למתחם והיה משחק איתם.

יהיו הדברים ‎לעילוי נשמת אבי מורי הרב ישראל בן צבי פאס ז"ל.

[1] אמנם לא כל אחד יכול לשלב רבנות עם עולם העשיה, אך כל אחד יכול למצוא מסגרת כלשהיא ללמד אם זה שיעור או אף "חברותא צעירה". יש בכך שני רווחים – כמותית: זה מכריח אותך ללמוד כדי להכין את השיעור. אך גם איכותית: התורה שלך הופכת למעשית הרבה יותר. כאשר אדם מעביר שיעורים בקהילתו זה גם גורם לכך שיותר יפנו אליו בשאלות שונות מה שיגרום לו לקחת עוד יותר אחריות על לימוד התורה שלו מבחינה כמותית ואיכותית.

[2] רק שלא תצא תמונה לא מדויקת, אבי השקיע הרבה במשפחה, היה משחק איתנו ויוצא איתנו לבילויים אך זה לא האפיל על העיקר.

מאמר מאת:
.
בנו, ר' איתמר פאס
0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *